עד לפני כחמש שנים – ימי שישי, 08:00 בבוקר נפתח ב'בראסרי' ז"ל בתל אביב.
זה היה המקום שלי, המקום בו חלמתי המון חלומות, פנטזתי, בראתי ויצרתי – שם בשעה 08:00 בבוקר על הבר היה המקום שלי, המקום הקבוע שאפילו העובדים כבר שמרו לי עליו בקנאות.
הבר בבראסרי בשישי בבוקר היה חבל ההצלה שלי מהשבוע (אולי יבוא יום ואספר למה) – המקום שאליו 'הברחתי' את עצמי מימות השבוע שחלף והתמסרתי … הו, כמה התמסרתי. ממש כמו מעבר בין חושך לאור או מעבר בין שני עולמות מקבילים שאין להם כל קשר.
מי שלא היה שם אולי צריך קצת רקע – המקום הזה לא היה עוד מסעדה, זה היה היכל שדרכו, ללא פספורט וללא ביטחון, עברתי ישר לפריז. המראות הגדולות, המלצרים בסינרים הלבנים, האירופיות הקלאסית הזו שכל כך חסרה לנו בארץ הייתה שם …זה היה מקום מפלט להמון טרדות-יום שהיו לי, בריחה ממציאות לא טובה שחייתי, מקום להתנתקות אמיתית מחיי היום-יום שפינו את מקומם לסופשבוע שבו חייתי חיים אחרים לגמרי.
הבר ב'בראסרי' היה ה'שער שלי' לעולם שבו רציתי לחיות, שבו רציתי להיות… השער לסופהשבוע שבו הענקתי לעצמי את המקום שחשבתי שראוי לי.
העיתון (המגוהץ – אני מוכנה להישבע שהיה מגוהץ כמו בפריז או בלונדון, ואם לא – אז טוב שחלמתי על כך) חיכה לי. 'קפה אולה' שכמותו טעמתי רק ברובע הלטיני בפריז – עננים-עננים כמעט שקופים של אושר… סלסילת הלחמים עליה פנטזתי כל השבוע (עם הלחמניות החמימות, מאפינס התפוזים, הקונפיטורה והחמאה הרכה במידה הנכונה)… אח"כ הזמנתי את קוקטייל הבוקר שחגג את פתיחתו של יום נהדר… לפעמים מימוזה, לפעמים ערק אשכוליות ולפעמים אפרול-שפריץ.
אחרי כמה דקות שיחקתי עם עצמי ב-אנ-דנ-דינו .. כי לרוב ההתלבטות הייתה בין הפנקייקים המושלמים לבין חביתיות הבליני המזרח אירופיות עם הסלמון המעושן והשמנת החמוצה עם השמיר.
היינו מעבירים ביננו פיסות עיתון, אני וחבריי הקבועים לבר, לא הכרנו בשם אבל הכרנו בחיוך… וכולנו ידענו שבשבוע הבא נפגש שוב בדיוק באותו המקום.. היה בזה משהו קבוע, משמח כזה… משהו שעשה לי המון טוב.
אחרי כמה שעות (ועוד כמה ספלי קפה) עברתי לצידו השני של הרחוב – ל'גן העיר'.
היכל הקניות האלגנטי-תל אביבי הזה תמיד היה מקום שאליו הבטתי בעיניים מזוגגות – חייתי שם את החלום, עברתי בין החנויות, דגמתי, ניסיתי, שאלתי .. בעיקר חלמתי על כל מי שפעם רציתי להיות, על כל מי שאני ועל כל מי שארצה להיות בעתיד.
בדיוק לפני שבע שנים הייתי בסופשבוע מיוחד במדבר בניצוחה של הבמאית איילת רון – סופשבוע שבו היינו צריכים לחיות את החלומות שלנו, רק אחרי כמה חודשים הבנתי אילו שינויי-חיים דבר כזה עושה.
לחיות את החלום זה להפסיק לחשוב עליו כחלום ולהגשים אותו… להאמין שזה אפשרי ושזה בכלל לא מפחיד … פתאום הבנתי שכל טקסי השישי שלי בין ה'בראסרי' ל'גן העיר' היו חזרות גנרליות בדיוק לרגע הזה.
היום אני מרשה לעצמי לומר שאני חיה את החלומות שלי, הם היו מאוד גדולים בזמנו, ואפילו בלתי ניתנים לגישור (בעיני) אבל עכשיו הם החיים שלי.
תרגלתי אותם, שיחקתי אותם ולבסוף זה פשוט קרה – כנראה שחלומות באמת מתגשמים.
ואתם? גם אתם מפנטזים וחולמים? מתנסים בהגשמה של החלומות שלכם?
בליני – פנקייק מזרח אירופי
המתכון הכי קרוב לחוויה של הבראסרי – הן חביתיות על בסיס תפוחי אדמה שמגישים עם קרם פרש/שמנת חמוצה, סלמון כבוש ועלים טריים של שמיר.
מבשלים 2 תפוחי אדמה ומועכים היטב לפירה חלק. מחכים שיצטנן מעט.
מוסיפים כפית מלח, פלפל שחור עפ"י הטעם, מעט אגוז מוסקט (אופציונאלי), מוסיפים 3 ביצים, 3 כפות קמח, רבע כוס שמנת מתוקה ומערבבים היטב.
מהבלילה הזו מכינים פנקייקים במחבת (ממליצה על נון-סטיק עם כפית חמאה וכפית שמן רגיל).
על הבליני החמימים מעמיסים – קרם פרש/גבינת שמנת/שמנת חמוצה, פרוסה של סלמון מעושן, שמיר קצוץ/עירית קצוצה/בצל ירוק. ומגישים.
זו יופי של מנה ראשונה לארוחה חלבית או ארוחת בוקר מפנקת לשבת!
שיהיה לכולנו יום נהדר, טעים ומשמח במיוחד.
שלכם באהבה גדולה, עדי קאופמן-אורבך שאוהבת לחלום וגם להגשים.
