המטבח הפך שקט פתאום. הסירים, התבניות והמחבתות שאני כל כך אוהבת יושבים וממתינים בסבלנות.
אפילו הקומקום, שתמיד רותח לקראת עוד ספל קפה, כבר התייאש ממני…
פעם הייתי פה בחלק גדול מהיום — צלילי ערבוב, קיצוץ וצלייה על מחבת נשמעו… אבל עכשיו, הבית מלא בקולות אחרים.
לא רעש של סירים, אלא בצלילים של חיים חדשים. ניחוחות התבשילים והמאפים פינו מקומם (זמנית) לריח מתוק של תינוקת (ושל אמא שעדיין לומדת להכיר את עצמה מחדש).
אומרים ש'חופשת לידה' זו לא באמת עצירה. זו רק התחלה של יצירה חדשה.
ה'תבשיל' החדש הזה הוא תבשיל שלא נמדד בכפיות סוכר, אלא ברגעים של חסד.
ביכולת להתאפק מלחזות את מה שבסוף יצא – ועדיין להיות שם, לבחוש ולאהוב.
אני עומדת ליד הכיור, מחזיקה בקבוק במקום מטרפה,כל כך מוזר לי שחיי השתנו כל כך …
חיכיתי לזה, אבל כש'זה' הגיע זה הדהים אותי. לא האמנתי ואני עדיין לא כל כך מאמינה… עד ששירי מעירה אותי בשתיים בלילה, כי היא רעבה וקובעת שזו כבר עובדה.
אני מבשלת עכשיו חיים – לא על גז, אלא על חום אנושי. עם חיבוק עייף באמצע הלילה, עם נשימה שמבינה שזה זמני עד שאשוב לישון ברצף שמונה שעות … אני מבינה שלזה שירי זקוקה עכשיו, וזה המון.
בין ערימות כביסה (וואו, כמה כבסים נערמים בבית של שלושה אנשים) לשולחן שלא הספקתי לנקות מהארוחה החפוזה של אתמול בערב, אני לומדת מחדש מהו בית.
לא מהמסודר והקטלוגי שפעם חלמתי שיהיה לי אלא מהאמיתי, זה שיש בו חיים דינאמיים.
זה בסדר שהמטבח חיכה לי. זו התקופה של הלב, שהתחיל לבעבע מהתרגשות ומאהבה…
אבל עכשיו, אחרי חודשיים, העברתי אותו לאש קטנה. מחזירה לעצמי את המקום שלי בעולם, המקום שאותו לא נטשתי אלא הקפאתי לזמן מוגבל.
מישהי כתבה לי הודעה (היא בכלל לא יודעת שאני כותבת בלוג) ואמרה משהו על כתיבה, על אוכל או עשייה (אני אחרי לידה, סלחו לי שאני לא זוכרת בדיוק) ורציתי לענות לה – ואז נזכרתי מי אני. נזכרתי שמעבר ל-8 החלפות חיתולים ביום ממוצע אני גם אשה כותבת, בעלת עניין ואפילו קהל.
זה הדהים אותי – שכחתי לרגע מי אני… תודה שאתם כאן בכדי להזכיר לי 🙂
אופי הבלוג לא ישתנה כתוצאה מלידתה של שירי, היא עוד חלק מחיי (חלק גדול) וגם אכתוב על חוויות ההורות אבל זה לא הולך להפוך לבלוג הורות. הוא ימשיך להיות הבלוג שלי, בו אמשיך לכתוב על דברים שמעסיקים אותי, מעניינים אותי, משמחים אותי וגם מעצבנים אותי.
בלוג שבו יש קטעי הומור, קטעי דראמה ואת החיים … כמו שהיה עד היום.
אז הנה אני כאן, אפילו אפיתי עוגיות פקאן בריטיות שטעמתי לא מעט בשנה הקסומה בקיימברידג' – מקוה שתכינו אותן ותזכרו שלמרות כל הכאוס בו אנחנו חיים (והוא לא נורמלי), יש גם רגעים יפים של ספל תה מהביל ועוגיה נימוחה.
עוגיות פקאן בריטיות (עוגיות מעודנות לשעת תה מושלמת)
עוגיות הפקאן העדינות האלה הן העוגיות המושלמות לשעת התה (בנוסף לעוגיות החמאה המושלמות של סבתא טובה).
אני יודעת שרובנו שותים כאן קפה בשעת אחה"צ, אבל לכבוד העוגיות האלה אני מכינה גם קנקן של תה ריחני ומנחם שמחזיר אותי לשעת אחר צהריים קסומה (ורגועה) בקיימברידג' היפה.
בסוף המתכון מחכים לכם רעיונות לשדרוגים וגיוונים של המתכון.
המתכון לעוגיות הפקאן הבריטיות
המתכון לכ-35 עוגיות.
את העוגיות הנפלאות האלה אני מכינה במעבד מזון עם להב סכין אבל ניתן בהחלט להכין אותן במיקסר עם וו גיטרה.
במעבד מזון עם להב סכין/מיקסר עם וו גיטרה מערבלים עד לאחידות 1/3 1 כוסות קמח, 2/3 כוס פקאנים טחונים, 100 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות, 3/4 כוס אבקת סוכר (או תחליף סוכר), קורט מלח וכף תמצית וניל.
מעבדים את התערובת רק עד לקבלת תערובת חולית אחידה. מוסיפים את הביצה ומעבדים מעט ככל האפשר. רק עד איחוד.
אנחנו לא רוצים עוגיית חנק, לכן חשוב לעבד את הבצק מעט ככל האפשר.
מעבירים את הבצק לניילון נצמד ומעבירים לקירור של מינימום שעה.
מחממים תנור ל-170 מעלות.
מוציאים את הבצק מהמקרר ובידיים נקיות ולחות יוצרים כדורים קטנים מהבצק.
מניחים את הכדורים על נייר אפייה במרווחים, ובאמצעות מזלג מועכים את הכדורונים ובכך יוצרים את המראה המקסים של העוגיה.
אופים את העוגיות כ-12 דקות (שימו לב, כל תנור שונה ולכן חשוב לשים לב שהעוגיה תצא מהתנור לאחר שקיבלה צבע קל בלבד).
מצננים ומגישים עם קנקן תה בריטי משובח (או ספל קפה) ומתענגים.
במידה ולא מגישים את העוגיות מיד יש לאחסן (אחרי צינון מלא בלבד) בכלי אטום. העוגיה נשמרת כעשרה ימים.
גיוונים
ניתן להמיר את החמאה במתכון במחמאה/נוטרינה לעוגייה פרווה.
אפשר בהחלט להמיר את הסוכר במתכון בתחליף סוכר האהוב עליכם.
ניתן להחליף את הפקאנים באגוזים האהובים עליכם – שקדים, אגוזי מלך או אגוזי לוז.
אפשר בהחלט להכין את בצק העוגיות ולהקפיאו עד שלושה חודשים במקפיא.
תודה שחיכיתם לי, ערב טוב ומלא בבשורות טובות ומשמחות 🙂
שלכם באהבה, עדי קאופמן-אורבך
שהיא גם אמא של שירי
