כבר כמה ימים שהצוואר שלי כואב – אני לא יודעת להגדיר את הכאב אבל הוא בהחלט לא כאב לפנייה לרופא… זה כאב אחר, כזה שאני זוכרת ממים פחות טובים בחיי.
בכל פעם כשקרה לי משהו לא טוב – פרידה מחבר שרציתי, דאגה להורים או קושי בהתמודדות עם הקשיים של החיים חטפתי את אותו הכאב בדיוק.
הוא מגיע וחוזר אלי בכל פעם כשאני במתח, כשאני בחרדה, כחוסר הוודאות משתלט ובכל פעם כשאני מרגישה שאני רגע לפני אבדן שפיות…
זה טבעי, אני באמת מכירה אותו אבל בכל פעם מחדש כשהוא מופיע אני מופתעת, כאילו לא ידעתי שהוא ממתין אי-שם בפינה ובכדי לבשר לי ש'עבר הגבול'.
הגבול הוא גבול היכולת שלי לשחק 'עסקים כרגיל' והגבול הזה הוא קצה יכולת הנשיאה שלי את כל העולם על הכתפיים, הנשמה שלי זועקת.
הכאב הזה נורא, איני ישנה טובה 'בזכותו' והוא מאוד נוכח … כל כך נוכח.
אני שמחה שהוא מגיע – כשהוא מגיע אני מבינה שאני צריכה לוותר לעצמי קצת יותר, כשהוא מופיע אני יודעת שאני מחמירה עם עצמי קצת יותר מידי… כשהוא צץ אני מקבלת 'פס' או 'אפטר' לעסוק בעצמי ולהזיז את העולם מהכתפיים שלי.
היום בחרתי לנסות ולשחרר – לקחת נשימות עמוקות, לצאת לצעידה בעיר (עם בונוס: קפה-מאפה שמרים) ולהשתדל להתאזן.. אם שירה שטיינבוך מ'קופה ראשית' הייתה כאן לצידי היא הייתה אומרת לי 'עדי, סנטר!'.
הולכת לחפש את הסנטר (=מרכז) שלי היום … אולי הכתפיים והצוואר ישתחררו … ואוכל לחזור לנשום עד לחרדה הבאה.
ואתם? גם לכם הגוף מאותת? איך אתם מתמודדים עם זה ומה אתם בוחרים לעשות בימים כאלה?
הבוקר אני פותחת את היום עם הלטקעס של סבתא פנינה ז"ל – לביבות קריספיות במיוחד שעושות טוב לנפש.
והנה המתכון החגיגי – לטקעס הונגריים ללא בצל – זהירות ממכר!
המתכון של סבתא פנינה הוא מתכון קלאסי וקריספי במיוחד – אל תוותרו על שמירת הנוזלים, זה עושה פלאים!
מגררים על פומפייה דקה 4 תפוחי אדמה, שומרים גם את הנוזלים, מוסיפים 3 ביצים, מלח, פלפל שחור ושלוש כפות קמח. מערבבים היטב.
במחבת עם שמן מטגנים את הלטקעס. (כן הבלילה נוזלית – זה הסוגד ההונגרי וככה הם יוצאים קריספיים).
מגישים עם כף גדושה של שמנת חמוצה והופכים את חג החנוכה לחג שמח במיוחד!
אנחנו מכינים לטקעס גם במהלך השנה כתוספת שנזללת בדרך לשולחן אבל בחנוכה הם במרכז השולחן 🙂
תכינו לטקעס… שלכם באהבה, עדי קאופמן-אורבך.
