כבר מכיתה ג' הלכתי ברגל לבית הספר מביתנו, המרחק כקילומטר (כולל הקיצורים) היה סביר והליכה ברגל מעולם לא הפחידה אותי, להפך.
אהבתי ללכת בדרך הזו, אהבתי לחלום חלומות בדרכי לשם, שיחקתי 'אוהב לא אוהב' וחיסלתי שדה חרציות, נשמתי אוויר נקי (זוכרים שהיה פעם דבר כזה?) ולא רציתי שהדרך תסתיים ואצטרך להתיישב לשעות על ספסל הלימודים.
בהליכה לבית הספר היה משהו הדומה למדיטציה – התעוררתי תוך כדי ההליכה, עברו לי שלל מחשבות בראש וניקיתי את עצמי – אני מתגעגעת לדרך הזו שחצתה בין שכונת חדרה הצעירה לשכונת ברנדייס.
שם, בדרך הזו, נרקמו כל כך הרבה חלומות, מחשבות ואפילו תשוקות. אני חושבת שחלק גדול מהמחשבות שהולידו אותי כאדם כותב התחילו באותה דרך לא סלולה בה התהלכתי כילדה.
אני זוכרת את היום ההוא בו אמא שלחה אותי לבית הספר עם תלבושת אחידה וילקוט מלא, עד מהרה הבחנתי בעוברי אורח המביטים בי וצוחקים – הם צחקו עליי, ולקח לי זמן להבין שהם לא מחייכים אלי, הם צוחקים.
אני זוכרת שפני האדימו ברגע אחד כשנוכחתי לדעת שהם באמת צוחקים עלי, מלגלגים עלי – אנשים מבוגרים, לא ילדים מהכיתה. הבושה התפשטה בגופי – לא ידעתי את נפשי, רציתי להעלם, להסתתר עד יעבור זעם אך לא היה לי איך.
זה היה היום הראשון אחרי חג הפסח ואמא שלי, שאני ביתה הראשונה, לא ידעה על יום החופשה הנוסף שנקרא 'איסרו חג'.
לא אשכח את הרגע בו שבתי הביתה כמו כלבלב חולה עם הזנב בין הרגליים (למזלי אמא היתה בבית) – זהו, נגמרה הסצינה המביישת, ולקח לי הרבה מאוד זמן להדחיק אותה.
כנראה שלא עד כדי כך כי הבוקר אני עוד מרגישה את היום ההוא – הלילה חלמתי על הבוקר הזה והתעוררתי בזיעה קרה.
בחלום נזכרתי בעיקר בתחושה שהתפשטה בכל גופי – תחושת האשמה, הבושה, העובדה ששמו אותי ללעג במקום לחוס עלי או לעזור לי. נזכרתי כמה בודדה הייתי באותו רגע, כמה חשופה נותרתי שם באמצע הדרך וחסרת אונים.
הם צחקו עלי, צחקו לי – צחקו על הוריי ששלחו אותי לבית הספר ביום חופשה, גיחחו על מידע שלא היה לי, הסיקו שאני פשוט 'סתם אחת'.
אני חושבת שמאז, כל החיים אני מנסה ונלחמת בכדי שידעו שאני לא עוד 'סתם אחת' – למדתי שנים באוניברסיטה (באוני' תל אביב ובמקביל, באוני' של החיים), בדקתי, ביררתי, עבדתי קשה בכדי שלא יקרה לי שוב.. אבל רק אחרי שנים הבנתי שאין באמת דבר כזה 'סתם אחת'.
כל אחת וכל אחד מאיתנו הוא אדם מורכב – מלא בחלומות, תהיות, חכמת חיים, ניסיון … אין באמת מישהו בעולם הזה שהוא סתם אחד. אין אדם גנרי כזה שלא מורכב מכלום – שאין לו את כל החלקים האלה.
כמה שנים לקח לי להפנים את זה? המון. אני מצטערת על כל השנים שלא הבנתי את זה. אבל מצד שני, אני שמחה שעברתי את הדרך הקשה לליטוש החלקים שלי – למדתי, השכלתי, בחרתי, יצרתי, חלמתי במודעות שמאפשרת לי היום לכתוב עליה וגם לנתח אותה.
ואתם? גם אתם הרגשתם פעם שאתם 'סתם אחת/אחד?' מה עשיתם בכדי לשנות את זה?
מאפינס גבינות – מתכון קל ונהדר
הבוקר הכנתי מאפינס ממש טעימים על בסיס הגבינות שהיו לי במקרר.
מחממים תנור ל-180 מעלות לא בטורבו ומשמנים תבנית שקעים בספרי שמן או בשמן עם נייר סופג.
בקערה טורפים 4 ביצים, גביע קוטג' (250 גרם, כל שומן יתאים), גביע גבינה לבנה (250 גרם, כל שומן יתאים), צרור עירית קצוצה, חופן פטרוזיליה קצוצה, 10 עלי בזיליקום קצוצים, כוס קורנפלור, כפית סודה לשתייה/שקיק אבקת אפייה, כפית מלח, קורט אגוז מוסקט ופלפל שחור עפ"י הטעם.
המעוניינים מוזמנים להוסיף לבלילה הזו גבינה צהובה מגוררת – זו ממש לא חובה.
מעבירים לתבנית וממלאים עד גובה 2/3 (כי המאפינס תופחים) ואופים כ-20 דקות (תלוי בתנור שלכם). מצננים ומגישים עם סלט גדול.
שיהיה לכולנו יום נהדר, מלא בשמחה וטעם טוב!
שלכם באהבה, עדי קאופמן-אורבך.
