על סופרוומניות אני כותבת שנים – לדעתי זה הנושא בהמרכזי של אחד הטורים הראשונים שלי, שם לפני יותר מעשור.
אני עוסקת בנושא הזה באופן אינטינסיבי, אני חופרת אותו לעצמי אולי כי אני לא סופרוומן.
כנראה לא נולדתי עם החומר הגנטי הנכון, אני לא מולטי-טסקינג טובה וימים עמוסים מידי שולחים אותי מיד למיטה עם תריסים מוגפים ומוסיקה שקטה – הכל, רק בכדי להרגע.
זה לא אומר שאני אישה לא טובה, אדם לא טוב או בת לא אכפתית – זה אומר שאני אנושית, שאני לא יכולה (ולא רוצה יותר) לגמור את עצמי – אני רוצה לסיים יום עם חיוך, עם אנרגיה טובה ובעיקר בתחושה שעשיתי את מה שמוטל היה עלי אבל לא במתח, בשלווה.
אין לי שום דרך לפעול בלחץ – אני לא חושבת טוב בלחץ, אני מקבלת החלטות לא נכונות ולא סבירות בזמן שלוחצים עלי, מתח עושה את היפוכו בחיי – הוא לא מדרבן, הוא מכבה אותי.
אני מאמינה לאנשים שאומרים שלחץ 'חיובי' עבורם – אני לא מפקפקת (אולי קצת מקנאה, כי העולם שלנו מתוח מאוד) אבל אני לא חושבת שזה בריא לנפש, בטח שלא לנפש שלי שחוקרת, מתבוננת, חולמת (המון בהקיץ) ומנסה לפענח שברירי מידע שחולפים על-פניי בעולם.
"אני לא עצלנית", זה מה שמתחשק לי לומר לכל מי שחושבת אני צריכה להיות סופרוומנית – זו לא עצלנות לנסות לחיות חיי שלווה, זו בריאות לגוף ולנפש, זו היכולת לשקול כל דבר בצורה רציונאלית, לקבל החלטות שלא מה'שרוול' ולעבור ממצב למצב בצורה טבעית ולא תחת כאוס של מכבשי לחצים.
אז הנה, כתבתי עוד טור על הנושא הזה שימשיך לעסוק אותי על לנשמתי האחרונה ובינתיים, הנה לכם אחד הטורים האהובים שכתבתי אי שם … לפני כמה שנים.
בלבוסטע, לא סופרוומן!
אחרי חודשים (אולי שנים) בהם ניסיתי לתפקד כסופרוומן עפ"י הספר אני מודיעה לכם שזה נגמר.
אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשלקחתי על גבי את כל המעמסה הזו – שעות עבודה ארוכות, ניקיון, בישול שלוש ארוחות ביום, כביסות, גיהוצים, קיפולים, קניות וטיפול בחשבונות.
אני חושבת שרציתי להוכיח לעצמי שאני בלבוסטע מהאגדות, כזו שיכולה לעשות הכל ו'קטן עלי', רק שלא הבנתי דבר אחד חשוב – לא הבנתי שיש לזה מחיר.
אני באמת יכולה לבשל שלוש ארוחות ביום, לקפל הררי כביסה, לקיים שיחות עבודה, לכתוב בשעות הקטנות של הלילה (או הבוקר) ולנקות יסודי את הבית (כולל חלונות, מקרר ותנור) אבל המחיר הזה יקר מידי – איבדתי את עצמי, איבדתי את שעות הפנאי שלי עם עצמי לבד, איבדתי את כל אותם הדברים שאני אוהבת לעשות שאין להם קשר לחובות המציאות או לזוגיות שלי עם דני, גיליתי שהפכתי (בלי לשים לב) לעקרת בית משועממת וחסרת ביטחון שלא יוצאת לבדה מן הבית ללא מלווה צמוד.
כבר מעלה משנה שדני לוחץ עלי לקחת עזרה במטלות הבית ועד היום ביטלתי את ההצעה (בכל פעם בטענה אחרת) אבל זהו – זה נגמר, ברגע שהבנתי שאיבדתי את עצמי בתוך ה'לופ' הזה קלטתי שאני לא יכולה לשחק את המשחק הזה יותר, אני לא יכולה לשחק עוד בסדרה בהמשכים הזו 'האישה המושלמת' (יש דבר כזה??? אנסה להבין ואכתוב על זה מחר).
ובכלל – בלבוסטע היא בעלת הבית אבל לא השפחה של הבית….
לפעמים אנחנו צריכים לעצור ולהתבונן בהתנהלות שלנו ופשוט להבין שכל ההצגה הזו בסופו של יום רק מחבלת בחיינו, פוגמת במצב הרוח שלנו, מפריעה למערכות היחסים שלנו (במקרים קיצוניים) ומשנה את התפיסה העצמית שלנו -כי תסכול לא עושה טוב לאיש.
ואתם? גם אתם מרגישם כמוני? גם אתם לוקחים על עצמכם משימות רבות מידי? איך אתם מתמודדים עם הצעה לעזרה ואיך אתם מתמודדים עם קבלת העזרה?
סלט הכל מהכל שאני אוהבת במיוחד
מה שאני אוהבת בסלטים טריים הם השילובים השונים שיוצרים משהו מיוחד במינו – ירקות ועשבים עם גבינה טובה זו התחלה מעולה לבוקר טוב.
קרעתי חסות צבעוניות, הוספתי עלי מיקרו בזיליקום (ניתן להמיר בעלי בזיליקום קצוצים), עלי מיקרו תימין (או חופן עלי תימין טרי), עגבניות שרי חצויות, גרגירי חומוס מבושל, קולורבי (טרי וקשה) פרוס דק, נענע קצוצה, רוקט וצנוניות.
הוספתי גבינת פטה (אני אוהבת את גבינת 'המאירי' המושלמת אבל לא תמיד מצליחה להשיגה) ותיבלתי במעט חומץ בלסמי ומלח גס.
גיליתי שאין שום צורך בשמן בכל סלט – הבלסמי כל כך עשיר בטעם שהוא יכול לעמוד בפני עצמו – וזה רווח נקי לכולנו.
שיהיה לכולנו בוקר מקסים ויום נהדר
שלכם באהבה, עדי קאופמן-אורבך.
