כבר זמן רב שאני מחכה לו, לחורף.
אני חושבת שאני מחכה כי אני בטוחה שכשהוא יבוא יקרה משהו חדש – הוא ישטוף את הרחובות, הגנים, הלבבות… ישכיח את מה שהיה, יתחיל הכל מאפס, ממש כמו במבול הראשון.
אני אוהבת לחלום חלומות אוטופיים כאלה – הם מחזיקים אותי עכשיו ונותנים לי כוח (ובעיקר אומץ) להמשיך לחיות את חיי 'כרגיל' בצילה של מלחמה בלתי נסבלת…
קראתי מאמר לפני כמה ימים שדיבר על האנשים שיכולים 'לא לקחת ללב', שמסוגלים להישיר מבט אל המציאות (לא לברוח ממנה, חלילה) ובתוך האפרורויות גם למצוא כמה נקודות אור.
בכל יום מחדש אני מגלה שאני יכולה לעשות את זה, שאני יודעת איך להפעיל את המנגנון הזה בתוך תוכי, שהמנגנון הזה באמת עובד… והוא מציל נפשות, מאריך חיים (ככה אומרים) וגם מאפשר מציאת דרכים אלטרנטיביות להתמודד עם כאב לצד חיים מלאי תוכן וכוח.
אני מפחדת שהמלחמה הזו תשאיר אחריה הרבה פצועים בנפש, הרבה כעס, מרמור, תחושת חוסר אונים מתמשכת – כל אלו לא יוכלו לבנות לנו עתיד. כל אלו לא יוכלו לקלוט חזרה את החטופים והחיילים שלנו מהחזית, כל אלה לא יצליחו לבנות את היישובים והקיבוצים שנחרבו מחדש.
הלב של כולנו כואב אבל הכוח שלנו, כישראלים, הוא בגישה הפרקטית והפרגמטית – אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ליפול, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להחריב עוד יותר ממה שכברר נעשה – אנחנו יכולים לגייס את עצמנו, להישיר מבט אל העתיד ולבלוע גם את ה'צפרדע' הזו.
זה לא פשוט אבל זהו החוסן הדרוש לנו – בלעדיו אין לנו עתיד.
הבוקר אני פותחת את היום עם שקשוקה מהירה וחורפית – כיאה לימים שכאלה.
שקשוקת מנגולד מהירה
מנקים צרור עלי מנגולד מהאידרות (החלק האמצעי הקשה), שוטפים היטב במים ומיבשים.
קוצצים את עלי המנגולד גס.
בינתיים, במחבת רחבה ועמוקה, מחממים כף שמן זית ומאדים 3 בצלים ירוקים פרוסים (כולל החלק הירוק) ומקפיצים עד להזהבה קלה. מוסיפים 4 שיני שום קצוצות ואת המנגולד. מקפיצים מספר דקות.
פותחים 4 ביצים לעין ומוסיפים למחבת. ממליחים, מפלפלים ומבשלים עד למידת העשייה הרצויה.
זה פשוט, קל, חורפי, מחמם ומנחם לשבוע חורפי וחדש בצילה של מלחמה.
שיהיה לכולנו שבוע טוב, אופטימי ומלא בתקווה.
שלכם באהבה גדולה, עדי קאופמן-אורבך.
