אתמול נסענו להורים, כבר שבועיים שאנחנו נוסעים ברצף…
בעבר נסענו שבוע כן ושבוע לא כי הנסיעה מירושלים מתישה מאוד, בעיקר כשנוסעים לסבב ביקורים של של שתי משפחות ומפגש בונוס עם חברים יקרים.
קשה לחיות בירושלים כשההורים שלנו בשרון, הנסיעה שוחקת אבל הרצון חזק יותר מהקושי… יצאנו אתמול ב-09:30 בבוקר וחזרנו ב- 22:30 אבל אני לא מתלוננת, נסענו בכדי להיות יחד, לקבל חיבוק ולהעביר יום משפחתי עם האנשים שאנחנו אוהבים.
זו לא תקופה ליציאות ובילויים, גם מפגשים חברתיים כמעט ואין בעת הזו כי לאיש אין סבלנות, אין מרחב מוגן גדול מספיק ורוב החברים שלנו מגוייסים בכלל… הנסיעה הזו למרכז היא למטרה אחת: חיבוק.
כמה חיבוק עושה טוב לאנשים – חיבוק הוא לאו דווקא פיזי הוא גם נפשי. לקבל חיבוק בימים כאלה זו המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לנפש, להתחבק זה קצת להרגע, להתחבק זה קצת לשכוח.. להתחבק זה לדעת שאנחנו לא באמת לבד בעולם הזה.
גם בגיל 40 עם עבודה מסודרת ומשכנתא אפשר לחזור, לרגע, לתפקיד הילדים.
להחזיר את ההורים לפוזיציית 'המבוגר האחראי' – שיחבקו אותנו ושנרגיש שאנחנו במקום מבטחים.
אני אוהבת להרגיש קצת ילדה בזרועות הוריי – לתת להם לטפל בי קצת, לדאוג לי… בימים פסיכיים כאלה כל אחד זקוק למישהו שידאג לו.
אל תתביישו לבקש חיבוק ואל תתקמצנו על מתן חיבוק… חיבוק גדול נותן כוח, משחרר, מרגיע – גם וירטואלית, גם בלי מגע פיזי אמיתי. פשוט תתחבקו.
הבוקר אני מתחילה את היום עם סלט מיונז של אמא שלי. סלט מיונז הוא 'סלט שישי' בבית הוריי.
התסריט מעולם לא השתנה: יום שישי 14:00 בצהריים, אבא ואני יושבים ומחכים שאמא תסיים לעבוד במטבח … מחכים לה בסבלנות אין-קץ רק בשביל לקבל את ה'דגימה' – 2 כפות גדושות של סלט מיונז עם איזו קציצה שבדיוק קפצה מהמחבת.
סלט מיונז של אמא שלי
חותכים 5 תפוחי אדמה מבושלים וקלופים לקוביות של 1X1, מגררים על פומפייה 5 ביצים קשות, קופסת שימורים של אפונה וגזר ו-3 מלפפונים חמוצים גדולים חתוכים דק.
מתבלים ב- 2 כפות גדושות מיונז, כף שמן, כף מחוקה מלח, כפית פלפל לבן. מערבבים היטב, טועמים ומתקנים תיבול אם צריך… וטורפים ישר מהקערה.
שידרוגים ותוספות
אם אתם חובבי חרדל הוסיפו כפית חרדל דיז'ון – יוצא מדהים!
ניתן להוסיף בצל ירוק או בצל אדום – פרוסו דק, זה יוצא נפלא.
שיהיה לכולנו שבוע טוב עם תקוה לבשורות טובות.
שלכם באהבה, עדי קאופמן-אורבך.
