כבר כמה ימים שאני לא כל כך מזהה את עצמי, אני עושה דברים שלא עשיתי שנים, כותבת כמו שלא כתבתי יובלות ומציגה את עצמי כמו ששנים כבר לא הצגתי.
חזרתי לנעול נעלי עקב, ללבוש בגדי מעצבים, להתאפר – אני מרגישה שעובר עלי משהו כי את הדברים האלה לא עשיתי כל כך הרבה זמן, אולי זה משבר גיל (רגע לפני גיל 42 אפשר להכנס למשבר גיל ה-40?).
אולי בעקבות הפוסט הקודם אני מרגישה שעלי להרים את עצמי (ולעצמי) – אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי, שווה וגם צעירה … למרות שזה נשמע קצת פתאטי.
קניתי בגדים, נעליים ואיפור בשבועיים האחרונים כמו שלא קניתי כמה שנים – יש לי מין דחף פנימי שמניע אותי, לא חשתי בו שנים.
נעלי עקב חזרו מתהום הנשיה (ויש לי עוד טסט בתוקף, צלחתי כמה קילומטרים שלמים איתם), קניתי לי כמה ג'ינסים נשיים במיוחד, חזרתי להתאפר לפני צאתי מהבית (לא כבד, פשוט להראות טוב יותר) ולסדר את ערימת תלתליי הסוררת שזו מטלה בפני עצמה.
לדעתי באמת מדובר במשבר גיל – מרגישה צורך (הזדקקות ממש) שיאהבו אותי, שיחמיאו לי (שאני נראית צעירה ובלה-בלה-בלה) ולהרגיש שאני עדיין ב'משחק' – שאני מושכת, מעניינת, שיש לי טעם ושאני עדיין אקטואלית ורלוונטית.
כשעוסקים בכתיבה מתמודדים בכל פעם עם הגיל – כתיבה משתנה עם הגיל וגם קהל-הקוראים שבא והולך משנה את פני המשחק.
על כך אין לי שליטה, אני אוהבת לכתוב לאנשים שיש להם סבלנות, רגישות, לאנשים שרואים תמונות רחבות ומלאות – אני משלמת את המחיר עם קהל מצומצם (45 אלף זה לא באמת קטן) אבל מאושרת שיש כל כך הרבה אנשים שבזכותם כיף לי לקום בבוקר, רלוונטית ואקטואלית.
עוד מעט אלך להתקלח, להתלבש במיטב מלבושיי, אתאפר ואנעל את נעלי העקב – אצא לעוד יום בו אשתדל לזכור ש-42 המתקרב הוא רק מספר… שאני לא צריכה לפחד ממנו באמת ושאני עדיין במשחק.
סלט חורף מרענן
הבוקר אני מתחילה את היום בסלט טרי ומקסים – אני קוראת לו 'סלט חורף' למרות שאינו סלט חם.
הסלט מלא בסלק טרי שפרסתי (אם עוד לא אכלתם סלק טרי, זה טעים בטירוף רק שימו לב שהסלק טרי), קולורבי פרוס, פלפל אדום בינוני פרוס, עלי מיקרו צנונית (אם אתם לא משיגים אותם, קחו חופן צנוניות טריות ופרסו דק דק), חסה קרועה ביד, כרוב לבן קצוץ וחופן פקנים לא קלויים.
הכנתי רוטב לימוני – מיץ מלימון גדול, כפית שמן זית, חצי כפית אורגנו מיובש, כפית סילאן ומלח גס עפ"י הטעם. טרפתי היטב ותיבלתי – זה רוטב מושלם לסלט הזה.
שיהיה לכולנו יום מקסים ונפלא,
שלכם באהבה גדולה, עדי קאופמן-אורבך.
