כשהייתי נערה צעירה בתחילת גיל ההתבגרות החלטתי שאהיה שחקנית.
עד לאותו יום הייתי ילדה ביישנית, נחבאת אל הכלים, כזו שקולה מעולם לא נשמע… הייתי 'ילדה מופנמת' בהגדרה הכי רחבה עם עולם פנימי עשיר שיכול היה למלא חיים שלמים בצירוף לסקרנות בלתי נגמרת… אבל כל העולם הכמוס הזה היה שלי לבד, שלי ביני לבין עצמי והוא אפילו חי ונוכח היום – הרבה יותר ממה שאתם חושבים.
אותו יום בו עמדתי על במה היה היום ששינה את חיי, אין לי מושג מה הביא אותי להבחן, אין לי מושג מהיכן שאבתי אומץ או את הרצון להבחן אבל כמו כל דבר שקורה לנו בגיל צעיר זה קרה על דרך המקרה… מה שכיף בילדים הוא שאין להם עכבות, אין פחדים שאותם אנחנו טורחים 'לגדל' מאוחר יותר.
מאותו הרגע החלטתי שאני מתכוונת להיות שחקנית, לא סתם עוד שחקנית ברשימה – אני הולכת להיות מינימום 'הגיברת הראשונה של התיאטרון', ההתנסות הזו שם בגיל 13.5 על הבמה הקטנטנה בחדרה שאבה אותי אל תוך עולם נדיר, מיוחד במינו, מופלא ונפלא כאחד.
הבמה הזו העניקה לי קול, חומר ליצירה, ביטחון עצמי של גב זקוף (אחרי שנים של מורכנות ראש מתמדת), היא העניקה לי הזדמנות – הזדמנות להשתלב אחרת בעולם, לשעשע, לשמח, להשפיע, לגרום לאנשים להרהר ולחשוב, הבמה הזו העניקה לי מקום משמעותי בעולם.
בצבא שירתתי בבית הספר למקצועות המחשב (בסמ"ח) שבבסיס השלישות הראשית ברמת גן, רחוב וחצי מרחק מ'קודש הקודשים' עליו חלמתי.
לא התקרבתי לשועלי שמשון 2 (כתובתו של בית הספר למשחק 'בית צבי') כי ידעתי שאם אתקרב אליו יקרה לי משהו ולא באמת ידעתי מה.
חודש לפני שחרורי מצה"ל, כשידעתי שלא אגיע עוד סתם כך לרמת גן, העזתי. נכנסתי להיכל הקסום הזה, נרשמתי לבחינה ויצאתי בריצה.
הגיע רגע האמת, הכנתי 2 מונולוגים ושיר (כן, אני שרתי… יסלח לי אלוהים), כשיצאתי התיישבתי על ספסל מחוץ למתחם וחשבתי לעצמי האם משחק הוא כל עולמי. בפעם הראשונה הגעתי למסקנה – שלא. שחקן שלא חי את הבמה והוא לא חלום חיו כדאי שלא יכנס לעולם הזה גם אם הוא המוכשר באדם.
כעבור שבועיים קיבלתי מכתב הביתה, רגע שיא של כל שחקן בחיתוליו הוא רגע פתיחת המעטפה הזו. פתחתי אותה ושם נכתב 'אנחנו שמחים להודיעך כי התקבלת לשורת תלמידנו בבית הספר 'בית צבי'". קיפלתי את המכתב, קפצתי באוויר, שמחתי והמשכתי הלאה אל עבר העתיד.
היום יש לי במה, אולם שמצליח להכיל הרבה יותר מהיכל התרבות בתל אביב, כאן אני לא מסתתרת מאחורי דמויות מתחלפות, זו במה שמאפשרת לי להיות. אין כאן מונולוג – יש כאן דיאלוג ועל כך יש לי גאוה עצומה כי מעטים הם הכותבים בעולם שיש להם דיאלוג מיוחד שכזה.
ומה למדתי במקום תאטרון? נרשמתי ללמודי ספרות עברית (הייתי אחרונת הסטודנטיות באוניברסיטת תל אביב בחוג) ופילוסופיה יהודית – ימים מופלאים של סקרנות וחוויה מיוחדת במינה.
השבוע ביום חמישי (24.8) יתקיים כנס ספרות ייחודי ומופלא מסוגו – כנס מיתופיה מתקיים במודיעין לאורכו של כל היום ומלא בהרצאות, סדנאות ומפגשים תרבותיים עם אנשי ספר, פנטזיה ועוד.
עמותת טולקין בישראל (שדני הוא אחד ממקימיה) הוקמה ללא מטרות רווח ואתם מוזמנים לכנס המופלא הזה (אני מצרפת כאן לינק לתכניה), כל המרצים מופעים בהתנדבות וללא תמורה. מחיר הכרטיס סמלי בלבד.אתם מוזמנים להכנס לתכניה ולהגיע למיתופיה 🙂 אשמח לראותכם שם.
שקשוקת שמנת פטריות מפתיעה
הבוקר אני מתחילה את היום עם שקשוקה שמנת-פטריות כן כן, זה מפתיע וזה כל כך טעים שלא תפסיקו להכין.
במחבת רחבה ועמוקה עם 3 כפות שמן זית אידתי בצל בינוי פרוס דק, הוספתי 2 סלסילאות פטריות (במקרה שלי השתמשתי בשימאגי ומלך היער, אבל כל סוג של פטרייה עובדת כאן) ואידתי כעשר דקות. הוספתי כפית חרדל דיז'ון, חצי כפית מלח, ואידתי עוד מספר דקות. הוספתי 250 מ"ל שמנת לבישול (9% או 15%) ובישלתי כרבע שעה.
יצרתי גומות, הוספתי ביצים ועלי תימין טריים ובישלתי עד לרמת העשייה הרצויה והגשתי.
זה מיוחד וכל כך טעים!
שיהיה לכולנו יום נפלא, שמח ובעיקר – מסקרן.
שלכם באהבה, עדי קאופמן-אורבך
