כשגרנו בברטניה הבנתי שכמעט לכל בריטי יש כלב.
בריטים מאוד אוהבים את הכלבלבים שלהם – הם לוקחים אותם כמעט לכל מקום (בכל כלבו תראו אנשים עם כלבים, הם מאוד מחונכים), משחקים איתם במגרשים, מעניקים להם טיולים ארוכים…וכשהייתי עוברת לידם לא יכולתי שלא לקנא, אפילו עלו לי מידי פעם דמעות געגוע.
אני אוהבת חיות באופן כללי ואני אישה של כלבים מכל הסוגים והמינים – החל מכלבים גדולים כמו גולדן רטריברים ועד לכלבלבים הקטנים שנראים כמו מנייטורות.
מילדות גדלתי עם כלבים בבית ועל כך אני יכולה רק להודות להוריי – הכלבה הראשונה שלי 'ליידי' היתה כלבת זאב מהממת, ג'ייסון הבוקסר ששימח את לב כולנו, ריו הגולדנית טובת הלב עם העיניים האנושיות ביותר בעולם ועם גורבה (GURBA) בנה של ריו שהיה מעורב גולדן עם עב"ם – כלבלב משגע עם ראש קטן, גוף ענק ונשמה גדולה.
אני יודעת שגורבה זה שם קצת מוזר לכלב אבל גורבהל'ה, שהיו לו כל כך הרבה שמות, נתקע דווקא כ'גורבה' בסופו של דבר. אני חושבת שככל ששם הכלב קיטשי או מוזר כך מתיקותו גדולה עוד יותר.
אנחנו (אחי, אימי ואני) קראנו לו 'גורי' כי הוא היה גור שנולד אצלנו בחצר, אבא שלי בכלל קרא לו 'חומי' כי הוא חום… ומכיוון שלא הייתה הסכמה וכולנו התווכחנו במשך חודשים על שמו של הקטנצ'יק התחלנו להמציא לו שמות על שמות: קראנו לו גורביץ (מלשון גורי) על שם הרופא שלנו בקופת החולים, קראנו לו גורבצ'וב כי הוא היה בצבע חום עם כתם לבן שמזכיר את מיכאיל גורבצ'וב. אחר כך כבר קראנו לו חומביץ' מלשון גורביץ… אבא שלי בכלל קרא לו 'החום'…
שיגענו את הכלבלב אבל הוא ידע שכל השמות הללו (ועוד רבים וטובים שלא הזכרתי מכיוון שאיני מעוניינת בשיחת נזיפה מה'מועצה לשלום הכלב') הם שלו בלבד.
נזכרתי איך בחורף היינו רצים עם ריו וגורבה בגשם, חוזרים הביתה רטובים ומלאים בבוץ… נזכרתי בימים שבהם חזרתי הביתה מתוסכלת אבל כשהם קפצו עלי הרגשתי הרבה יותר טוב.
אני חושבת שהדבר הכי חמוד בעולם הוא ללמוד/לעבוד כשכלב מתוק נמצא בסביבה כי עושה הרבה מצב רוח, וליטוף של כלב זה הדבר הכי מרגיע בעולם.
נזכרתי שזו לא רק סיסמא – שכלב הוא באמת חברו הטוב של האדם… ליבי מתמלא בעצב שאין לי כלב ושכל כלבינו כבר אינם בני החיים.
ניסיתי לשדל את הוריי לקחת כלב אבל המשימה הזו על גבול הבלתי אפשרית – אחרי אהבה גדולה לכלבים שהפכו לבני בית, לילדים של הבית, קשה לפנות מקום בלב וקשה לחשוב שוב על אהבה גדולה שפרידה ממתינה באופק.
אני כל כך מבינה אותם כי גם לי לקח זמן ארוך להתאושש מהפרידות, החוסר הזה מעיק עלינו, היצורים המתוקים הללו, גם לאחר מותם, עדיין נחשבים כחלק מהמשפחה וזה קשה.
טור הבוקר הזה נולד מתוך חלום שחלמתי הלילה על ריו (שנפטרה בגיל 13) וגורבהל'ה (שנפטר בגיל מופלג – 16.5) אליהם אנחנו מתגעגעים נורא.
ואתם? האם גם אתם מתקשים להכניס בעל חיים חדש לבית אחרי מותו של אחר? והאם אתם מוכנים לשלם את מחיר הכאב בתמורה לאהבה גדולה שאין שניה לה כמו לבעל חיים?
שלגונים/קרטיבים על בסיס יוגורט
זה באמת מביך לקרוא לדבר המופלא והקליל הזה מתכון – אבל זה מתכון שהרבה אנשים מכירים אבל המון אנשים בכלל לא יודעים על קיומו.
קרטיבים על בסיס יוגורט אפשר להכין בבית בקלות – קניתי באנגליה את תבניות הסיליקון הייעודיות לשלגונים… ומאז רק חיכיתי להכין אותם לחום הישראלי הכבד.
ניתן לרכוש תבניות כאלה אונליין בהמון מקומות וגם בחנויות לאביזרי אפיה/בישול.
את השלגונים ניתן להכין מפירות טריים או קפואים. שימו לב – אם אין לכם בלנדר שיכול לטחון פירות קפואים, פשוט הפשירו אותם לפני ההכנה.
טיפ – שימו לב שברשתות השיווק מנעד המחירים של פירות קפואים מאוד רחב, הפערים גדולים – ממליצה לכם להשוות מחירים.
חולי סוכרת ומחזיקי דיאטה (כולל אבא חטוב) – השתמשו בפירות אדומים מוקפאים המותרים לכם ותהנו מהפינוק הנפלא ללא התפשרות.
בבלנדר/שייקר טוחנים 300 גרם פירות (בחרתי הפעם בבננה תמר) עם 200 גרם יוגורט (לפחות 3% שומן) עד לתערובת חלקה.
מעבירים לתבניות, סוגרים ומכניסים לכמה שעות למקפיא. הכמות במתכון מתאימה ל-4 שלגונים בינוניים-גדולים.
אתם לא מבינים איזה אושר… אם אתם אוהבים מתוק מאוד – הוסיפו כף סירופ מייפל. אישית אני אוהבת מתיקות מעודנת.
שיהיה לכולנו יום נפלא, קריר ומתוק 🙂
שלכם באהבה גדולה, עדי קאופמן-אורבך
