על רְגִישׁוּת, רחל שפירא ופסטה בולונז

אתמול, בלילה קריר של חורף ירושלמי, נסענו ברכבת הקלה לערב מיוחד במינו – ערב ספרותי-מוסיקלי נדיר עם המשוררת רחל שפירא.

אני כותבת נדיר כי רחל שפירא כמעט ולא נראית בציבור, לא מתאיינת על שיריה וגם לא מעורבת בבוהמה הספרותית הישראלית – היא דמות מיוחדת (מתנזרת כמעט), נמנעת מאור הזרקורים.

מגיל צעיר אני קוראת כל מילה ששפירא כותבת, לפעמים נדמה לי שהיא 'גנבה' לי את המילים מהראש ולפעמים התפוצצתי מקנאה מהיכולת שלה לפרק לגורמים רגשות, מצבים, מחשבות ותהיות.

אני כותבת על כך במרומז לאחרונה אבל אולי הגיע הזמן לכתוב את זה – אני אדם רגיש מאוד.

אדם רגיש מאוד זו לא תכונה שאני מייחסת לעצמי, זה מבנה אישיותי של כ-15% מהאוכלוסיה.
מערכת העצבים של 'אנשים רגישים מאוד' שונה משל כלל האוכלוסיה. אנחנו לא 'טובים' יותר או 'גרועים' יותר מהכלל – אנחנו שונים בתפישת המציאות, בתחושות, ברגשות ובאינטואיציה.

אני לא פסיכולוגית וזה לא המקצוע שלי לאבחן אנשים אבל נדמה לי שהחיבור שלי לשפירא מגיע בדיוק מהמקום הרגיש הזה. אני קוראת את שיריה ומאזינה לפזמונים – מרגישה חזק שורה כמו 'לו ידעת איך כל נים' ('לו ידעת'/'סיפור אינטימי'), חוטפת כאב בטן משורה כמו 'כשאתה חיור מצער, מתחפר בשתיקתך' ('אדבר איתך') ולא מפסיקה לבכות משורה כמו 'זה שאהב אותי, ישוב לשדותיכם מן המדבר' ('כמו צמח בר').

לא הבוקר אכתוב על אנשים רגישים מאוד ועל החוויה הזו, אבל אני כן יכולה לספר לכם שאני מרגישה לפעמים כמו 'פיל בלי עור' (לא ביטוי שלי) – אני חשופה לפגיעה, חשופה לכל סיטואציה שמערערת את המציאות בצורה חזקה ועוצמתית יותר מהכלל.

יש לי עולם מלא ועשיר בתוכי שמאפשר לי לכתוב בצורה עמוקה על החיים (כנראה שרְגִישׁוּת היא תכונה שמשלבת גם חלקים טובים), אני רגישה לאור חזק, לצעקות (אני לא יכולה לסבול צעקות או רעש, כבר כתבתי על זה פעם) אבל מעורבת מאוד בסביבה שלי. קצת ביישנית (סליחה לכל מי שפוגש אותי במקרה ברחוב, ואני נבוכה) אבל היום אני כבר שלמה עם מבנה האישיות הזה שהרבה שנים עשה לי צרות צרורות והביא אותי לתהומות שאול.

ואתם? איך אתם מגדירים רגישות? גם אתם אנשים רגישים מאוד? איזה שיר פורט לכם על הלב ונוגע בכם חזק? ספרו לי.

בולונז – מתכון המשפחתי

אני משוגעת על כל דבר איטלקי – אופנה איטלקית משמחת אותי (דולצ'ה גבאנה, פורלה..), השפה האיטלקית רומנטית בעיני וכמובן שאני מכורה לגסטרונומיה האיטלקית – פסטה, ריזוטו, ניוקי, לזניה, פיצה… המטבח הכי טעים באירופה 🙂

אני לא מכירה מישהו שיסרב למנת פסטה טובה – הפעם, הכנתי בולונז מדהים, הטוב ביותר שהכנתי אי פעם. ממש כמו בבית איטלקי אותנטי.

במחבת רחבה ועמוקה אידתי בצל גדול חתוך לקוביות, 2 גזרים בינוניים קצוצים/פרוסים דק, 2 מקלות סלרי קצוצים, 4 שיני שום קצוצות וכפית תימין טרי עד לשקיפות הבצל.

הוספתי 500 גרם בשר בקר טחון גס (טחון פעם אחת עושה את ההבדל) ופוררתי אותו עם כף עץ. כשהבשר כבר עבר את הבישול והחליף צבעו הוספתי שתי כפות קטשופ (כן, זו לא טעות), קופסא קטנה רסק עגבניות ופחית גדולה של עגבניות מרוסקות (לא רסק, מרוסקות לחתיכות קטנות).

הבאתי לרתיחה והורדתי לאש קטנה למשך כ-25 דקות, תיבלתי בכפית גדושה מלח, כפית פפריקה מתוקה, כף אורגנו מיובש וחצי כפית פלפל שחור ובישלתי במכסה סגור כעשר דקות נוספות.
אני אוהבת לפזר אורנו טרי לפני ההגשה – הוא מעניק טעם מרענן מאוד.

בינתיים, הכנתי פסטה עפ"י הוראו היצרן והגשתי עם הבולונז.

זו ארוחה איטלקית נפלאה לכל המשפחה, הטעמים לא כבדים ולכן גם ילדים יהנו ממנה ויבקשו עוד (מבטיחה!).

מכינים? ספרו לי, תייגו אותי – זה כל כך משמח אותי 🙂
צ'או מי אמורס, עדי קאופמן-אורבך.