פוסט שנכתב ל-30 שנה לפרוץ מלחמת המפרץ הראשונה.
בדיוק לפני שלושים שנה כשפרצה מלחמת המפרץ עברנו אמא, בן ואני לגור עם סבא וסבתא בנתניה כי אבא יצא למילואים (דבר שיגרתי, אבא שלי היה מ"פ במילואים שיצא ל-40 ימי מילואים בשנה בשמחה). בלילה שבין ה-17 ל-18 לינואר בשעה 02:00 נשמעה צפירת אזעקה ומין הרדיו בקעו צמד המילים 'נחש צפע', ברגע אחד נשלפנו כולנו מהמיטות ועברנו לחדר האטום.
סבא וסבתא ז"ל, ניצולי שואה שכבר הספיקו לאיים עליהם פעם בגז, היו מבוהלים אך תפקדו בצורה מרשימה, בן היה בדיוק בן שנתיים ולא הפסיק לבכות כי דחפו אותו אל תוך האוהל השקוף הזה (ממ"ט) ואמא שלי ישבה בפינת החדר אדומה ומזיעה מפחד – אני רק יכולה לדמיין מה עובר על אמא לשני ילדים קטנים ברגע כזה.
לי היה ברדס פאסיבי – מסיכת גז רגילה עם ניילון וידעתי לתפעל אותה היטב כי זו הייתי אני שנסעתי עם אבא לקחת את ערכות המגן מתחנת החלוקה בקניון השרון בנתניה.
ליל הטילים הראשון עבר ולמרות שהייתי רק בת שמונה וחצי אני זוכרת אותו לפרטי פרטים, אני גם זוכרת שבדיוק במקום הזה – שם לפני שלושים שנה קרה לי משהו משמעותי שאחריו כבר לא הייתי אותה ילדה – זה היה מעיין ליל חניכה – ליל התבגרות מהיר.
לילה בו נשלפתי מילדותי לבגרותי – לילה בלתי נשכח שגורם לי לרעד עד רגע זה ממש.
אנחנו, הישראלים, עוברים ממשבר למשבר, מקפצים בין מלחמה למבצע, אינתיפדה ופיגועים, משבר כלכלי למשבר חברתי… אצלנו אף פעם לא משעמם ואולי בגלל זה האמנתי שהחברה הישראלית עמידה בפני המשבר העולמי שפקד את כולנו כשהקורונה נחתה בחיינו – לפעמים נדמה שלא כולנו עמידים ולא כולם מצייתים לחוק, לפעמים נדמה שה'אנחנו' כבר קצת נגמר וה'אני' שולט כאן הרבה יותר… לפעמים נדמה שאנחנו כבר לא מי שהיינו פעם לפני הקורונה.
אני מקווה שאני טועה כי נראה לי שבסופו של יום זה הכוח של החברה הישראלית – התמיכה, האיפוק, העמידות הזו והיכולת להמתין בסבלנות לימים טובים יותר.
ואיזה זכרון יש לכם ממלחמת המפרץ או מליל הטילים הראשון?
לחמניות של בית חם
הבוקר אני מכינה לחמניות בייתיות מעולות שהן החולשה שלי, אני מוכנה ליפול עם דיאטה בשביל לחמניה רכה וטרייה בחמאה (אפשר גם להוסיף ריבה, תודה ).
את הלחמניות האלה אתם הולכים להכין בלי סוף – הן קלות, טעימות ורכות ואין אדם שיסרב להן.
כמה דברים חשובים – ניתן ללוש את הבצק ידנית בלי בעיה אבל… צריך יד טובה והרבה (הרבה) סבלנות.
הלחמניות יוצאות פשוט מטריפות ושוות את כל המאמצים, אני ממש מתחננת – תנו למיקסר לעבוד לפחות 10 דקות בכדי שיפתח את הגלוטן. הבצק יראה מוכן די מהר אבל הלישה היא זו שהופכת גוש בצק נוקשה ללחמניות במשקל נוצה… אל תפלו בנקודה הזו, נפלתי ב'בור'הזה הרבה מאוד שנים בכדי להזהיר אתכם, היום אני פשוט מאפשרת למיקסר לעבוד כמה שיותר.
למיקסר עם וו לישה הכניסו חצי קילו קמח רגיל מנופה, כף שמרים יבשים, ארבע כפות סוכר, כוס וחצי מים ושליש כוס שמן צמחי.
הניחו למיקסר ללוש את הבצק כעשר דקות, אני יודעת שהוא נראה דביק, זה בסדר גמור! בשלב הזה, אחרי עשר דקות לישה הוסיפו לבצק שליש כפית מלח ולושו דקה נוספת.
הניחו את הבצק בקערה משומנת, הניחו מגבת לחה/ניילון נצמד והתפיחו. בחורף כשעתיים, בקיץ כשעה. הוציאו את האויר מהבצק והתפיחו כחצי שעה נוספת.
חממו תנור ל- 180 מעלות (חום מלמעלה ומלמטה כולל טורבו).
בצעו 12 לחמניות (אם יש לכם משקל, שקלו אותן, אני אוהבת לחמניות אחידות בגודל, ככה קל יותר לאפות).
גלגלו לצורה החביבה עליכם והניחו על נייר אפייה, טרפו ביצה והברישו את הלחמניות, פזרו מעט מלח גס (הוספתי גרעיני דלעת, אפשר גם קצח, גרעיני חמניה או כל הבא ליד), המתינו כרבע שעה להתפחונת אחרונה והכניסו לתנור עד שהלחמניות משחימות (משהו כמו 20 דקות, תלוי בתנור שלכם).
ועכשיו, אני הולכת למרוח לי עוד פרוסה קטנה עם חמאה וריבה….
שיהיה לכולנו יום מקסים ונהדר.
שלכם באהבה, עדי קאופמן-אורבך.
