כסטודנטית לתואר שני התגוררתי במעונות ברחוב ברודצקי שברמת אביב הישנה. הייתה זו דירת חדר עם מקלחת (ללא שירותים), מטבח באורך פחות ממטר (דוחה, ישן – כזה שמסייע בתהליכי דיאטה) ומרפסת מקורה שממנה נשקף גן ירוק ובו ספסלים לרוב.
כבונוס מתבקש לדירה הזו, שאפילו מיזוג אויר גרוע לא היה בה, קיבלתי צלילים מההופעות בפארק הירקון… את כל ההופעות שמעתי עם בקבוק בירה קפוא ביד והרגשה שכבשתי את העולם.
זו הייתה הפעם הראשונה שלי לבד, ללא שותפות לחדר (מעונות איינשטיין בת"א/מעונות אידלסון בירושלים) וללא כל מיני 'אחרים' שצריך להתחשב בהם – קפצתי מאושר במרכז 'דירת החלומות' הזו והרגשתי שזכיתי בפיס.
הדירה הזו הייתה כל כך ישנה שאת מרצפותיה לא הצלחתי לנקות (ואני מניחה שגם אם הייתי ממשיכה לקרצף באקונומיקה עד היום זה פשוט לא היה קורה) אבל אני עדיין זוכרת אותה… ואזכור אותה תמיד כדירה הראשונה שהייתה לי, הדירה שביגרה אותי.
מה לא עברתי בדירה ההיא בברודצקי 36… פרטיות בזעיר אנפין, אהבות קטנות, אהבות גדולות, אכזבות בלי סוף, ימים של אושר וימים של דיכאון כל כך עמוק שהשאיר אותי במיטה… הלא נוחה בעליל.
עברתי שם עוד תואר, קיבלתי שם תואר בהתבגרות, תואר בהתמודדות עם החיים, תואר בהתפכחות – למדתי שם את כל מה שלא מלמדים באוניברסיטאות- בפעם הראשונה הבנתי שהעולם לא באמת ישתנה ושתמימות כמוני צריכות להתעורר מאשליות… וטוב שעה אחת קודם.
לכל אחד יש נקודה כזו בהסטוריה, נקודה שבה התרחש שינוי דראמתי מאי-הבנה להבנה, בין ילדותיות לבגרות ובין מציאות לאשליה.
כשאני עוד עוברת שם אני מאוד מתרגשת, אם יש חניה ברחוב אני עוצרת ומטיילת קצת, מתיישבת על ספספל אקראי בגן הירוק ונושמת נשימה במלוא הריאות – זה רחוב ששימח אותי, שציער אותי, שהכיל אותי, שהרגיע אותי – זו הייתה התחנה האחרונה שלי לפני ה'חיים עצמם', לפני שהתמימות פינתה את מקומה לפרקטיות הקשוחה של החיים.
בברודצקי אני פוגשת את החלומות ואת הפנטזיות הילדותיות שלי – אני פוגשת את ה'אני' התמימה, את ה'אני' הפתייה, את ה'אני' שעוד לא למדה את העולם ואת דרכיו – לפעמים מתחשק לי לרוץ לגינה הירוקה ולעמוד מול חלון דירתP-210 ולצעוק לי, אי שם בשנת 2008/9, את כל מה שלא ידעתי, את כל מה שקיוויתי שאינו נכון, את כל מה שאני יודעת היום…
במחשבה שניה… אני לא רוצה, אני לא רוצה לשנות – אני יודעת שכל המסלול היה חלק משיעור החיים, דרך יקרה – אני כבר לא מוותרת עליך כל כך מהר, אני מודה לך שהבאת אותי, למרות הכל, בדיוק לנקודה הזו.
ואתם? גם לכם יש מקום שמחזיר אתכם ברגע לצומת בחייכם? אתם מצטערים/לא מצטערים על מסלול ארוך שעשיתם?
סלט של הוביטים
את הסלט הזה אני מוכנה לאכול כל יום וכל היום – השילוב בין פטריות לשמיר עושה את ההבדל, ואני מאוהבת.
זה סלט מהמם שמכינים בכמה דקות.
לקערה מעבירים כ-400 גרם עלי בייבי טריים (אחרי שטיפה וייבוש מלא)
מוסיפים עגבניות שרי צהובות (הן נהדרות, אתם יכולים לפרוס לשניים – אני העדפתי להשאירן בשלמות)
פרסתי לפרוסות יחסית גדולות סלסילת פטריות שמפניון טריות.
שימו לב – לא שוטפים פטריות במים זורמים, לוקחים נייר סופג עם מעט מים ומנקים אותם בעדינות. פטריות סופגות מים ומרגע הספיגה הן מתחילות תהליך של רקבון.
פרסתי בצל סגול לרצועות דקות והוספתי חופן שמיר קצוץ.
לרוטב הסלט
טורפים בקערה 3 כפות שמן זית, כף חומץ הדרים, כף דבש, כף חרדל דיז'ון, 1/4 כפית מלח ופלפל שחור עפ"י הטעם. ומוסיפים לסלט.
זה סלט מרענן, סתווי עם טעמים נפלאים – סלט של הוביטים אמיתיים 🙂
שיהיה לכולנו יום מלא בנוסטלגיה, בזכרונות ובהתבגרות חיובית.
שלכם באהבה גדולה, עדי קאופמן-אורבך.
